כששמעתי לראשונה על אפשרות של סל שיקום, עבור הילד שלי, לבי התמלא שמחה. מישהו יוביל את הילד שלי לתהליך של שיקום ואולי החלמה,במימון מלא של משרד הבריאות. קראתי והבנתי שסל השיקום ניתן לאחר התכנסות של וועדה,הנקראת וועדת סל –שיקום. קראתי והבנתי שהתוצאה של וועדת סל השיקום תהיה אישור לשירותים בתחומים רבים של החיים, כמו מציאת עבודה, מגורים מחוץ לבית, הנקראים בפי הוועדה-דיור מוגן, לימודים ואפילו דרך להתחלה של חברים, שנקראת-חונכות או מועדון חברתי.
ככל שהבנתי יותר את נפלאות הסל,לבי נחמץ.
ידעתי בתוך תוכי,שכל מגוון המושגים החדשים האלה,לא ידברו לילד שלי. ידעתי שיש סיכוי גדול שידאיגו אותו,יפחידו אותו, ידעתי שברגע שאציג את אפשרות הוועדה, אקבל סירוב גדול שמסתכם במילה אחת ל א ! שתי אותיות שמעבר להן מסתתר עולם שלם,שהוא עולמו של הבן שלי. שתי אותיות,שסוגרות דלת ברזל גדולה, שמאחוריה מצוי אדם שעומד על סף איבוד תיקווה, אדם שאטם את ליבו, פוחד, מיואש, חסר אונים ובודד. אדם שביום בהיר אחד, נודע לו, לאחר תקופת סבל גדולה, שהוא חלה במחלה נפשית, מסוג מסוים. מחלה כרונית,שהדרך היחידה לנהל אותה, היא לקחת תרופה מידי יום, להתמודד עם כל תופעות הלוואי שלה
ו לח י ו ת.
ישבתי למספר פגישות עם עצמי. מחשבות רבות חלפו בראשי. מה עובר על הילד שלי.דמינתי אותו אומר את המילה לא. הרהרתי בכל הסיבות שעולות על דעתי,שגורמות לו לסרב להצעה, שנחשבת להצעה שיש בה הרבה הבנה ואכפתיות. הישיבה עם עצמי, ההתבוננות בו, ההתבוננות בי ובפחד שלי, להציג לו את ההצעה הנדיבה, גרמו לי לשינוי הגישה כלפיו. במהלך הימים שחלפו, הבחנתי שלבי מתרחב, בית החזה שהיה מכווץ ומלא בדאגה, נפתח. כל כולי התמלאתי באכפתיות, אהבה וחמלה. יכולתי להבחין בפחד ובחשש קטנים ונמסים. יכולתי להפסיק לכעוס עליו, על כך שהוא מסרב לרעיון כל כך חדשני. לבי התמלא בהמון אהבה והערכה לבן שלי.
הרגשתי,באותם רגעים, שכעת אוכל ליצור עם בני,קשר אוהב וקרוב. אוכל להקשיב בסבלנות למה שעובר בראשו,במפגש בינינו.
אדע למצוא את המילים שיפתחו את לבבו. שיאפשרו לו לראשונה לאמר כן לחיים. לאמר לו באמונה ובאומץ,שאני איתו בדרך לשיקום
עם כל מי שנפגוש בדרך המפותלת. לאמר לו שאני אמא שלו, שמאוד אוהבת אותו.
באותם רגעים, נפתחה עבורי דלת למציאות אחרת, זאת שמעבר למחסום לא!